גמרא
פירוש
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים.
אבֶּאֱמֶת אָמְרוּ בְּיַיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְּרַךְ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ באֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו.
גמִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַּחֲנוּת אֶלָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ואין צריך לומר שאסור לערב חדשים בישנים לפי שהישנים מעולים, ונמצא שהוא מוריד מן הערך. באמת אמרו: ביין התירו לערב קשה (חזק) ברך (רפה), מפני שהוא משביחו בתערובת זו. ואין מערבין שמרי יין ביין בכוונה, אבל נותן לו את שמריו של אותו יין ואינו צריך לסנן. מי שנתערב מים ביינו, במקרה, לא ימכרנו בחנות כיין, אלא אם כן הודיעו לקונה שיידע שיש בו מים. ולא ימכרנו כלל לתגר (סוחר), אף על פי שהודיעו. שאף שהתגר יודע, יש לחשוש שאינו אלא לרמות בו, שמא ימכרנו התגר בתור יין טהור. ואולם מקום שנהגו להטיל מים ביין, והכל יודעים שביין יש מעט מים — יטילו. איסור זה בתערובת פירות נאמר רק בבעל הבית המוכר פירות שדהו, אבל התגר נוטל מחמש גרנות של אנשים שונים, ונותן לתוך מגורה (מחסן) אחת. וכן נוטל מחמש גתות של יין, ונותן לתוך פיטום (כד גדול) אחד, ובלבד שלא יהא מתכוין לערב דבר פחות ערך במשובח. א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אין צריך לומר שאם היו חדשות מארבע סאין בסלע, וישנות משלש סאין, שאין מערבין, שהרי זו מרמה ממש שמוכר לו דבר זול במחיר דבר יקר. אלא אפילו חדשות הם משלש, וישנות מארבע, אין מערבין, למרות שמחירן גבוה יותר. מפני שאדם רוצה לישנן את החדשות, כי אולי רוצה אותו אדם לשמור את החיטים לזמן ממושך, ולכן חשוב לו שתהיינה חדשות, כדי שיוכל להשאירן למשך זמן רב. ולכן שנינו במשנה: באמת אמרו ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו. על כן אמר ר׳ אלעזר: עדא אמרה (זאת אומרת) כל ״באמת אמרו״ הלכה היא. שבביטוי זה מציגים הלכה קבועה ופסוקה, שאין לפקפק בה. אמר רב נחמן: ובין הגיתות שנו, שתערובת זו של יינות עולה יפה רק כשמערבין יין חדש שעדיין לא תסס כל צרכו, והם מתערבים יפה ותוססים יחד, וטעמם משביח. אבל לאחר מכן אין התערובת עולה תמיד יפה. ושואלים: והאידנא דקא מערבי [ועכשיו בימינו שמערבים] יין שלא בין הגיתות, על סמך מה עושים כן? אמר רב פפא: דידעי וקא מחלי [שהכל יודעים ומוחלים] על ההפסד שעלול להיגרם. רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת רב אחא היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]. ר׳ אחא מתיר לערב בדבר הנטעם. שאם אפשר להבחין מיד בטעם שיש כאן תערובת, אין איסור בדבר, שהרי אין כאן מרמה. ב שנינו במשנה: אין מערבין שמרי יין ביין, אבל נותן לו את שמריו. ותוהים על המשנה: והא [והרי] אמרת רישא [בראשה] שאין מערבין כלל! וכי תימא [ואם תאמר] מאי [מה פירוש] ״נותן לו את שמריו״ — דקא מודע ליה [שמודיע לו] שיש ביין שמרים, הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף], לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן מודיעו, ולא לתגר אף על פי שמודיעו. מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] אין הדבר תלוי בהודעה, אלא אף על גב דלא מודע ליה [אף על פי שאינו מודיע לו], מותר לערב שמריו! אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין : אין מערבין שמרים של אמש, מיין שמזג אמש ונשארו בו שמרים, בשל יום. ולא של יום בשל אמש, אבל נותן לו את שמריו של אותו יין עצמו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] ר׳ יהודה אומר: השופה יין לחבירו (המוזג משקה ומשתדל שישארו החלקים המוצקים בתוך הכלי הראשון, ומוזג רק משקה צלול) — הרי זה לא יערב של אמש בשל יום, ולא של יום בשל אמש. אבל מערב שמרים של אמש בשל אמש, ושל יום בשל יום. ג עוד שנינו במשנה כי מי שנתערב מים ביינו, הרי זה לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן מודיעו לקונה על כך. מסופר: רבא אייתו ליה חמרא מחנותא [הביאו לו יין מהחנות] מזגיה, טעמיה, [מזג אותו במים, טעם ממנו] ולא הוה בסים [היה טעים], שדריה לחנותא [שלח אותו בחזרה לחנות] שימכרוהו שם. אמר ליה [לו] אביי: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ולא לתגר, אף על פי שהודיעו. ואתה הרי שלחת יין מזוג לתגר! אמר ליה [לו]: מזגא דידי מידע ידיע [מזיגת היין שלי ניכרת] לכל, כיון שאני מוסיף הרבה מים, יותר מן הרגיל. וכי תימא דטפי, ומחייליה, ומזבין ליה [ואם תאמר שהוא מוסיף יין, וממתיק אותו ושוב מוכר אותו], ושוב אין מזיגתו ניכרת, אם כן אתה חושש, הרי אין לדבר סוף. שאסור יהיה למכור לו כל יין, שמא יזייפנו. ד שנינו במשנה: מקום שנהגו להטיל מים ביין — יטילו. תנא [שנה החכם]: יטילו למחצה לשליש ולרביע, הכל לפי מנהג המקום. אמר רב: ובין הגיתות שנו, כלומר, לפני שתסס היין. אבל לאחר הגת יש לחשוש שמא תקלקל המהילה את היין כולו. ה משנה ר׳ יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות (חיטין קלויות, שהיו מעדן) ואגוזין במתנה לתינוקות הבאים לקנות, מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, והוא מקפח על ידי כך את החנוונים האחרים. וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער למכור בפחות מן המחיר המקובל, וחכמים אומרים: אם רצונו לפחות מן המחיר אותו גובים אחרים, הריהו זכור לטוב. ולא יבור את הגריסין (פול נגרס בריחיים) להוציא מהם את הפסולת, ואחר כך יגבה מחיר גבוה יותר, אלו דברי אבא שאול — שחושש שמא יקח בעד הגריסים הנקיים יותר מכפי ערכם. וחכמים מתירין. ומודים חכמים, שלא יבור מעל פי מגורה. כלומר, רק מן הפירות המצויים בפתחה של המגורה, שאינו אלא כגונב את העין. שהרי נדמה לאנשים שהכל נקי ומבורר, ולבסוף מתברר שהרוב אינו מבורר. אין מפרכסין (מקשטים) לא את האדם — העבד — שמוכרים אותו, ולא את הבהמה, ולא את הכלים, אלא מוכרים אותם כמות שהם, כדי שלא לגרום שיוטעה הקונה. ו גמרא שואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים], שמתירים לחלק קליות ואגוזים? ומשיבים: דאמר ליה [שאומר לו] חנווני זה לחבירו הטוען כנגדו על תחרות בלתי הוגנת, אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי [אני מחלק אגוזים, ואתה חלק שזיפים], שהרי גם אתה יכול לעשות דברים למשוך אליך את הקונים. ז שנינו במשנה: ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור לטוב. ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים]? לא זו בלבד שאמרו שהדבר מותר, אלא אף הוסיפו לו ברכה: ״זכור לטוב״?מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush